<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין הסכנה</h1>
<h2>דף קכח:</h2>
בפרק מפנין ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת, לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן חברתה מביאה לה שמן בידה ואם אינו ספק בידה מביאה לה בשערה ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי דרך רשות רבים. אמר מר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר פשיטא. אמר רב אשי לא נצרכה אלא בסומאה מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קמ"ל יתובי מיתבא דעתא סברה אי איכא מידי חזיין חבראתיי ועבדן לי, ש"מ דמשום יתובי דעתא דחולה בעלמא מחללינן שבתא במלתא דמסתכנא בה. אם היתה צריכה לשמן חברתה מביאה לה שמן ביד ואם אינו ספק ביד מביאה לה בשערה. ותיפוק ליה משום סחיטה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשיער. רב אשי אמר אפי' תימא יש סחיטה בשיער מביאה לה בכלי דרך שערה כמה דאפשר לשנויי משנינן. ושמעינן מינה דכל צרכי חולה אע"פ שיש בו סכנה היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשינוי שלא יתחלל בה שבת משנין ואין מחללין. והוא שלא יתאחר צרכו של חולה בשינוי זה כלל. ותנן נמי גבי מילה (שבת קל"ג א') נותנין עליה אספלנית וכמון לא שחק מערב שבת לועס בשניו ונותן. לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו. אין עושין לו חלוק לכתחלה אבל כורך עליה סמרטוט, אם לא התקין מע"ש כורך על אצבעו ומביא ואפי' מחצר אחרת. וש"מ אע"פ שסכנה היא לו אין מחללין את השבת לעבור על דברי תורה אלא עושין את המלאכה בשינוי בדבר שהוא משום שבות, ובלבד שיעשה צרכו של חולה בזריזות.
<h2>דף קכט.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני בין אמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת. נסתם הקבר אמרה אין צריכה אני אין מחללין עליה את השבת. לא אמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת. מאימתי פתיחת הקבר אביי משעה שתשב על המשבר רב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה. כתב רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו דייקי רבואתא ואמרי מדלא אמר רב הונא עד שיתחיל הדם להיות שותת ש"מ קודם שתשב על המשבר קאמר וכאביי עבדינן ולא מחללינן שבתא עד שיתחיל הדם להיות שותת ויורד ותשב על המשבר. והדין מימרא דרבואתא קשיא עלה, חדא דרב הונא בריה דר"י היינו טעמא דלא אמר עד שיתחיל הדם להיות שותת משום דאיהו נמי אמאימתי פתיחת הקבר קאי, וסוגיא דלישנא הכי הוא וכדתניא בעלמא (ברכות ב' ב') מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וסימן לדבר צאת הכוכבים, שיעורא דר' אליעזר קדים וקאמר משעה, ובפסחים (ב' ב') מאימתי ארבעה עשר אסור בעשית מלאכה ר' אליעזר בן יעקב אומר משעת האור רבי יהודה אומר משעת הנץ החמה, ותנו רבנן (מו"ק כ"ז א') לענין אבלות מאימתי כופין את המטות משיצא המת מפתח הבית דברי ר"א ר' יהושע אומר משיסתם הגולל. שעורא דר"א קדים וקאמר ר' יהושע משיסתם הגולל. וכן כיוצא בהן הרבה. ובר מן דין אמאי פסקי כאביי והא קיי"ל ספק נפשות להקל, ובההיא שמעתא גופיה אתמר בלישני אמר לי' רבינא למרימר מר זוטרא מתני לקולא ורב אשי מתני לחומרא הלכתא כמאן א"ל הלכתא כמר זוטרא דספק נפשות להקל. הילכך מסתברא דשיעורי לא תלו בהדדי, ואית בנשי דלא יתבא על משבר כלל שהולד ממהר לצאת, אלא משעה שישבה על המשבר או ששותת הדם ויורד או שחברותיה נושאות אותה באגפיה שהיא אינה יכולה לילך הכי היא בחזקת מסוכנת ועושין לה. והרב ר' משה ז"ל כתב משעה שהדם שותת ויורד, סבור הרב ז"ל לומר שהוא השיעור הקודם, ופוסק בספק נפשות להקל.
עד מתי פתיחת הקבר, ואסיקנא נהרדעי אמרי חיה שלשה שבעה ושלשים. שלשה בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת. שבעה אמרה צריכה אני מחללין אמרה אין צריכה אני אין מחללין. וסתמא נמי כמי שאמרה צריכה אני ומחללין. שלשים אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אלא עושין לה ע"י ארמית, כדרב עולא בריה דרב עילאי דאמר כל צרכי חולה עושים ע"י גוי בשבת. וכל היכא דאמרינן מחללין בין בשאמרה צריכה בין בשאמרה אינה צריכה, בכגון דליכא חכמה ורופא הוא, אלא שהדברים שעושין לחיה בחול ידועים הן, לפיכך אע"פ שאמרה איני צריכה שיחללו עלי את השבת ויכולה אני להמתין עד הערב כיון שדבר זה עושין אותו בחול לכל חיה וכולן צריכות לכך הרי היא בחזקת מסוכנת לשעתה לגבי מלאכה זו ומחללין עליה את השבת, ואין שומעין לה דילמא תונבא הוא דנקיט לה. אבל לאחר שלשה אינה בחזקת מסוכנת לשעתה אלא אם אמרה איני צריכה שומעין לה. שלשים אפי' אמרה צריכה אני כיון שאנו יודעים שאין לה חולי אחר ואף היא אינה אומרת כן, הכל בקיאין דמשום לידה אין לה סכנה לחמין ולשאר צרכי היולדת עד הערב שיעשו לה בחול. והכי פריש רב אחא בשאלתות ואלו אשה שילדה בשבת ואפי' חל שלישי שלה בשבת אע"ג דקאמרה בריאה אנא ולא צריכנא מדורה וחמין, ורופאין נמי אמרי לא צריכה אמור רבנן יולדת כל שלשה ימים הראשונים ההוא בריותא לאו בריותא הוא ועבדינן לה מדורה, ומחמין לה חמין ומבשלין לה בשולא, וכל צרכין דעבדין לה לחיה עבדינן לה. ומיהו הא דקאמר גאון אפילו היא ורופאין נמי אמרי לא צריכה לא מסתברא כוותיה, שהרי יולדות הרבה שבחול אינן עושות מדורה וחמין בכל יום.
ובשאלתות נמי חיה כל שלשים אסורה להתענות ביום הכפורים, ולא דייק לן דהא שלשים באמרה צריכה אני תליא מלתא, ואנן נעילת הסנדל תנן, אכילה ושתיה דאיסור כרת לא תנן. ועוד מדאמר שמואל לחיה שלשים והוינן בה למאי הילכתא ואמרינן לטבילה ולא מסיימינן בה לתענית שמע מינה לאו חיה היא לענין תענית. אלא מיהו שלשה ודאי אינה מתענה. שבעה אם אמרה איני צריכה מתענה והולכת, ואם לאו מאכילין אותה. מכאן ואילך הרי היא ככל הנשים להתענות ביוה"כ. אמר רב יהודה אמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת, סבור מינה לחיה אין לחולה לא, בימות הגשמים אין בימות החמה לא. איתמר אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפי' בתקופת תמוז. וכל שכן חולה שצריך שעושים לו מדורה. אבל הרב ר' משה ז"ל כתב עושין מדורה לחיה ואין עושין מדורה לחולה, ולא נתכוונו דבריו.
